בחסדי ה' ובשעה טובה ומוצלחת זכינו היום להתקדמות משמעותית נוספת לקראת איכלוסו המלא של בית השלום . משפחות הרוכשים של הדירות בקומה העליונה קיבלו את המפתח לדירתם החדשה והיפה. "אז ימלא שחוק פינו ולשוננו רינה".
יום חמים ונעים באמצע חודש אייר, הפך אצלנו מ'סתם יום' ליום חגיגי ומיוחד, יום לו חיכינו וציפינו זמן רב.
14 שנים ו45 ימים חלפו מאותו הלילה בו נכנסו כעשר משפחות לגור בבית השלום. הבנין היה אז שלד בטון, מלא חומרי בניה, חשוך וללא חלונות. אך ההתרגשות – קשה לתארה במילים. התרגשות של גאולת ארץ ישראל!
באותו לילה קר בראשיתו של ניסן התשס"ז, היה נדמה כי גאולת בית בחברון היא דבר לא לגמרי אפשרי… זה התחיל בשנה ותשעה חודשים של מגורי משפחות, ילדים ותינוקות בתנאים מאתגרים (ללא חלונות ודלתות, מטבח משותף ובהמשך מכונת כביסה אחת ששירתה עשר משפחות…) בתוך בנין גדול מימדים שתוכנן להיות קניון ערבי ונקנה בכסף מלא ע"י מר מוריס אברהם הי"ו. תנאי החיים היו תוצר של מדיניות עוינת של המינהל האזרחי, הממשלה ובתי המשפט. תקופת מגורים זו הסתיימה בגירוש המשפחות ע"י ממשלת ישראל שנשענה על הבל פיו של המוכר הערבי אשר טען כי לא מכר את הבית. זאת על אף מספרם הרב של המסמכים, הקלטות הצילומים של רכישת הבית ועוד, ועל אף ההיכרות של שלטונות המדינה עם התנהלות הרש"פ אשר מאיימת על חייהם של מוכרי הבתים והקרקעות ליהודים. חמש שנים נוספות של מאבק משפטי ארוך, מתיש ויקר הביאו בסופו של דבר לפסק דין חלוט של בית המשפט המחוזי אשר קבע כי הבנין הינו בבעלות יהודית. גם בזירה המדינית נעשו לא מעט מאמצים לאפשר את מגורי המשפחות בבנין שנקנה כדין. ואכן,בערב בדיקת חמץ התשע"ד נכנסו שלוש משפחות לגור בבנין (והפעם עם חלונות ומכונות כביסה…) בשבע השנים האחרונות עסקה עמותת 'הרחיבי' (במקביל לפעילות סביב גאולת בתים נוספים בחברון), בהבאתו של בנין בית השלום לכדי שכונה יהודית שוקקת חיים. אדריכלים, יזמים, מהנדסים, קבלנים, ועוד ועוד הגיעו לבדוק את האפשרות להפוך את בנין הבטון לשכונה יהודית פורחת. לא נלאה בפרטים, אך היו לא מעט עיכובים והפרעות אפילו בשלב זה. בחודש ניסן אשתקד החלו עבודות השיפוץ המורכבות של הבנין על טהרת העבודה העברית!
והיום, ט"ו אייר התשפ"א, אנו זוכים בשעה טובה לסיים את השלב הראשון בשיפוץ בית השלום לקראת ביסוסו כשכונה יהודית בדרך למערת המכפלה.
אז אם גם אתם רוצים להיות חלק מסיפור של גאולת הבתים בחברון
בלילה שבין שלישי לרביעי, מוצאי יום כ"ז ניסן, יום השואה של שנת תשל"ט (1979), נכנסה קבוצת נשים וילדים בהנהגתה של הרבנית מרים לוינגר ע"ה לבנין 'בית הדסה' הנטוש בחברון, בנין יהודי יחידי בעיר חברון. מסירות נפשן ליישב את המקום פתחה את הדרך לחידוש ההתיישבות היהודית בעיר.
כחודש וחצי לפני פטירתה של הרבנית מרים לוינגר ע"ה, נשאלה ע"י הרבנית ימימה מזרחי, בראיון בסלון ביתה בשכונת אברהם אבינו בחברון, כיצד זה אישה צעירה עם ילדים, הולכת ומתיישבת בחברון, ללא תנאים, במציאות כל כך לא פשוטה?
הרבנית לוינגר השיבה בכאב: "בני משפחתי במונקאטש נלקחו למחנות ולתאי הגזים. אחרי המלחמה בני המשפחה שניצלו באו לאמריקה ונעזרו בהורים שלי, ישנו אצלנו, עד שהסתדרו. אני ראיתי את שברי בני אדם האלה, ואמרתי לעצמי איך זה קרה? למה אנחנו הגענו לדבר הזה? "תורת הרב קוק זה סביב ארץ ישראל. היה לו ויכוח בשנות השלושים כשהתחיל להיות לא טוב, הרב קוק אמר: "תלכו לארץ ישראל". ז'בוטינסקי הסתובב באירופה משנת 1935 – 1938 והזהיר את היהודים: "תברחו, הגויים הולכים להשמיד אתכם". וגם טרוצקי, עוד בשנות העשרים, אמר – "במלחמה הבאה, הגויים יקברו את היהודים באירופה…". פעם היה פה זקן מביאלסטוק, שבא לבקר אותי, ואמר: "אני זוכר שז'בוטינסקי בא לביאלסטוק לפני המלחמה, דיבר בגן ציבורי לפני עשרת אלפים איש, ואמר להם – תברחו, הגויים הולכים להשמיד אתכם. וכולם צעקו לו בוז וזרקו עליו אבנים." בכל מקום שז'בוטינסקי היה הולך היו צועקים לו בוז. שמו לו דלת מעל הראש כדי שהאבנים לא יפגעו בו. הרב קוק אמר: "עכשיו זה שלב שמתקרבת הגאולה – צריך לבוא לארץ ישראל". זה דברים פשוטים. שתים ושתיים זה ארבע…"
במרחק 42 שנה מאותו לילה היסטורי נדמה כי קריאתו של הראי"ה קוק "צריך לבוא לארץ ישראל" המשיכה להדהד באוזניה של הרבנית לוינגר ע"ה. צריך לבוא לארץ ישראל, צריך לעלות לארץ, צריך לבוא לליל סדר ראשון בחברון, צריך להקים את קרית ארבע וכעת צריך לשוב וליישב את עיר האבות.
הלילה בו נכנסו הנשים לבית הדסה שינה את מציאות החיים היהודיים בחברון. הלילה ההוא שינה מציאות של דורות שהיו ולדורות שיבואו… דורות שחלמו על חיים יהודיים במדינה יהודית, לא בגיטאות, לא נתונים לחסדי שלטון זר כזה או אחר, ללא פחד ומורא, חיים עם גאון לאומי. ודורות שבזכות אותו הלילה יקיימו פה חיים שכאלה, רבבות שיגיעו בטבעיות להתפלל בקברי אבות, דורות של ילדים שיגדלו לתוך מציאות חיים יהודית שוקקת בעיר חברון, ללא פחד גלותי.
כניסת הנשים והילדים באישון לילה לבנין 'בית הדסה' המוקף בערבים, החיים החלוציים במסירות נפש למשך חודשים ארוכים בקומת המרתף של הבנין בתנאים קשים ומאתגרים, הם לנו שיעור וסמל לאהבת ארץ ישראל ולחיבור החיים של עם ישראל אליה, דבקות במטרה ומסירות בדורנו.
סיפור כניסת הנשים ל'בית הדסה'
בשנת תשל"א (1971), שלוש שנים אחרי ליל הסדר הראשון במלון 'פארק' בחברון ומגורים בבנין הממשל הצבאי בעיר, הוקמה בהחלטת ממשלה קרית ארבע. משפחות המתנחלים הראשונים התיישבו בקריה ההולכת ונבנית יחד עם משפחות נוספות מכל רחבי הארץ שנענו לקריאה לבוא ולהתיישב בחברון. קרית ארבע תוכננה לגדול ולהתרחב, אולם כעבור מספר שנים, בעקבות הסכמי 'קמפ דייוויד' הוקפאו כל תוכניות הבניה במקום.
בעקבות ההקפאה התקיימה ישיבה סוערת של תושבי הקריה, שנמשכה שעות אל תוך הלילה בבית משפחת לוינגר. הרבנית מרים, אשר האזינה לדוברים, התרשמה עמוקות מדבריו של ברוך נחשון, שאמר כי 'כל הדברים הללו קורים לנו כיוון שוויתרנו על ההתיישבות בשדה המכפלה.' באותו רגע נבט בה הרעיון להתיישב בתוך חברון, אך דווקא בקבוצה שתמנה נשים וילדים בלבד, וכך יגברו סיכויי הצלחתה.
הרבנית מרים וחברותיה גייסו נשים נוספות, ובסיוע תושבי הקריה, ימים מספר לאחר ההודעה על הקפאת הבניה, בכח' ניסן תשל"ט, באישון לילה, יצאה מקרית ארבע משאית ועליה קבוצה של כעשר נשים וילדיהן אל בניין בית הדסה הנטוש בחברון. המשאית חנתה ברחוב שמאחורי בנין בית הדסה ובשקט, בלי להעיר ולעורר… טיפסו הנשים וילדיהן על הסולם שהוצב במקום ונכנסו לקומת המסד של הבנין הריק. עם שחר, משנתגלו על ידי החיילים במקום, הכריזו על כוונתם להישאר ולחדש את ההתיישבות היהודית בלב חברון. הצבא החליט לאפשר לקבוצה להישאר בבניין בתנאי מצור, לפיהם לא יוכלו להיכנס אנשים נוספים למקום, לא תותר הכנסת ציוד, ומי שיצא מן המקום לא יוכל לשוב אליו. הנשים החליטו להישאר. חודשים ארוכים הן חיו בתנאים קשים, במבנה פרוץ ללא חלונות, ללא מים זורמים, ללא חשמל וללא מסגרות לילדים. כעבור כחצי שנה הוחלט לאפשר לבני זוגן להצטרף אליהן.
כשנה לאחר כניסתן לבניין, בליל שבת פרשת אמור, ערב ל"ג בעומר, אירעה התקפת מחבלים בפתח בית הדסה, התקפה בה נהרגו שישה בחורים ונפצעו כחמישה עשר בחורים נוספים. האירוע הקשה, אותו ניהלה הרבנית מרים מתוקף מקצועה כאחות, לא החליש את רצונם העז של מרים והרב משה להמשיך בחידוש היישוב בחברון בכל מאודם.
לאחר מאמצים והשתדלות פוליטית מרובה, כתגובה לרצח הנפשע, קיבלה ממשלת ישראל את ההחלטה לאשר את חידוש ההתיישבות בחברון, ואת המשך שיקומם של מבנים יהודיים בעיר.
"בתגובה על רצח חיילים ישראליים בבית גוברין, פרצה חוליה בת 4 אנשים לפרברי חברון, הרגה ארבעה ערבים ולקחה אקדח כשלל, בעשותה דרך של 42 ק"מ בליל שלג, והחוליה חזרה בשלום." (יומן מאיר הר ציון)
שנות החמישים במדינת ישראל הצעירה היו שנים קשות. כנופיות טרור של מחבלים, שהסתננו מגבול ירדן ומצרים הטילו פחד ואימה על תושבי ישראל. לעיתים היו הפיגועים לאורך הגבול ולעיתים אף בעומק המדינה.
לאחר חודשיים של שקט יחסי בגבול עם ירדן ( כנראה בשל פעולת קיביה[ii] ובשל החורף הקשה) נרצחו ביום עשרה בטבת תשי"ד (16 דצמבר 1953) שני חיילי צה"ל – סג"מ יצחק ילון הי"ד, קצין בחיל האויר, ורב"ט אבנר ספיר סיפיה הי"ד, לוחם חיל הרגלים, בעת שהיו בסדרת אימונים באזור בית גוברין. שני החיילים שניווטו באיזור הגבול נורו בגבם מן המארב. כלי הנשק האישיים שלהם נלקחו מהם וגופותיהם חוללו. עקבות הרוצחים הובילו לכפר אידנה בפאתיה המערביים של העיר חברון. בעקבות הרצח הקשה הוחלט בצבא לצאת לפעולת תגמול. הפיקוד הצה"לי לא הסתפק בחיסול רופא ליגיון ליד בריכות שלמה ובמארב באיזור בית לחם. גנדי הוציא אז מברק על יציאה למבצע 'כפפות משי'. מטרתו של המבצע היתה הן לשמש כתגובה על רצח שני החיילים והן לאותת לירדנים כי אם לא ימנעו מחוליות פדאיון להסתנן לשטח ישראל, תתקוף ישראל חזרה גם במקומות בעומק השטח 'שלהם'. פקודת המבצע היא פגיעה באנשי ליגיון ומפקדיו בתוככי העיר חברון וסביבתה. מאיר הר ציון קיבל את הפיקוד על 'פעולת חברון' ואיתו יצאו עוד שלושה מלוחמי יחידה 101 – גיא כוכבא, איתן בן טוב ושמעון כהנר (קצ'ה). הפעולה תוכננה והוגבלה בזמן, ובלשונו של מאיר הר ציון "ההוראה היא כי אם לא נגיע לכלל ביצוע עד שעה שתים עשרה ורבע, אנו חוזרים..".
בעיתון הצבאי 'במחנה', מתאר רענן לוריא את ההכנות והתחושות לקראת המבצע הנועז:
"ברגע שאמר מאיר את המילה 'חברון', הציץ אלכסונית לעבר קצ'ה. הבחור בעל רעמת השיער הבלונדיני והעיניים התכולות, הקרובות במקצת זו לזו, לא הניד עפעף – אבל וריד כחול בלט לפתע על הרקה הימנית. הוא צנחן, הוא לוחם…. הכנסת רגשות לענין רק תסרבל את יעילות הביצוע. זה שפורעי חברון גררו את בן דודו בתרפ"ט והלמו בו באלות ובעטו בו עד זוב דם, לא מעניין איש בשלב זה. את החשבון נעשה בחברון עצמה…"
ארבעת הצעירים יצאו לדרך, בליל טז טבת התשי"ד, (הלילה שבין ה-21 ל-22 בדצמבר) מחורבת נקר שנמצאת בסמוך לנתיב הל"ה כאשר לפניהם מסע של 42 ק"מ עד שיחזרו חזרה למקום מבטחים. מזג האויר היה קר ביותר. בצפון חברון, 1000 מ' מעל פני הים, נמדדו באותו לילה 0 עד 2- (!) מעלות. כל אחד מבני החבורה נשא על עצמו משקל רב של תחמושת; רובה טומיגאן,[iii] 12 מחסניות כשבכל אחת 28 כדורי עופרת, רימוני יד, לבנות חבלה וכו'.
בתחילה צעדו הארבעה במרץ והתלהבות: "ירח גדול ועגול מטפס על ההרים. השמים בהירים. אי שם על ההרים מלבין השלג. אנו צועדים עתה במרץ עצום… שעה עוברת, השניה מתחילה להזדחל, אנו צועדים וצועדים.. זהירות. עלינו לעבור בין שני כפרים.. יש לעקוף מעט את הבתים. העייפות מתחילה לתת את אותותיה.."
ואכן, ההליכה הארוכה במעלה הרי חברון בדרך מפותלת וסלעית, בקור הרב, ארכה זמן רב:
"הזמן פעל לרעתם. למרות הליכתם הזריזה, תבעה הדרך הטרשית את שלה: דקות יקרות שבוזבזו על עקיפת סלעים, נחלים שוטפים ושדות אבנים טורדניות… ההליכה איטית יותר הפעם ואילו המאמץ גדול יותר – הם החלו לטפס על שביל צר שהלך והשתפע כלפי מעלה. עוד יותר משנים עשר קילומטרים יש להם עד חברון והדרך הולכת ונעשית גרועה. המשא החל להכביד. תוך שעה קלה היו הולכים ומדדים בשלג בן כמה עשרות ס"מ, שולפים בכבדות רגל אחר רגל… שתים עשרה ורבע ועדיין לא הגיעו למבואות חברון.. "
אפילו בתיאוריו של המפקד האגדי, מאיר הר ציון, על אותן שעות קשות, ניכרים הקושי והעייפות:
"אנו עוזבים את השביל. עתה מתחיל הסיוט. הרגלים טובעות בשלג עמוק, מטפסות בטרסות זקופות. ההליכה כבדה, קשה. מתקדמים צעד צעד. עייפות קשה מדכאת כל כח רצון, אין כח – פשוטו כמשמעו. אני מביט בפני היתר, מבטם עייף, כבד, אבד הברק מהעיניים, אבדה ההתלהבות. פניהם אומרות – די, מספיק, כבר עשינו דיינו הלילה. אי אפשר יותר… ושוב העקשנות חסרת ההיגיון…אנחנו מבצעים, מבצעים למרות כל הפיתויים, ההרגשות המשברים, מבצעים – וחסל. בלי לברר לעצמנו ברגע זה למה ומדוע ואיך אנחנו עושים זאת. ושוב אנחנו צועדים קדימה. הנה בתי העיר. בתים גדולים, בני קומותיים, מתרוממים מתוך מעטה השלג…"
בשעת לילה מאוחרת וקפואה מגיעים הארבעה אל האיזור בו אמורה היתה להתבצע הפעולה שלהם:
"לבסוף גילו, לאחר חיפוש קצר, את יעדם. היה זה בית אבן גדול, בעל דלת ברזל. ההרגשה של ארבעת הבחורים שהיתה עד כה הרגשה של התרוממות רוח, הפכה להרגשת 'תכלית'. כוכבא ואיתן תפסו עמדות חיפוי. מאיר וקצ'ה ניגשו לדלת, תלו עליה מטען פריצה והדליקו את הפתיל. לפתע התחלק המטען על דלת הברזל והתפוצץ על המפתן בקול שאון, כשהוא מקים ענני שלג צחור, שהתרוממו מעלה – מעלה. מיד נכבה האור בבית, ואילו בבתים האחרים החלו להידלק אורות. מאיר ניגש מיד ותלה שנית מטען פריצה – והפעם נפרצה הדלת. שני הפורצים הספיקו עוד לראות תושבים מתחילים להגיח מבתיהם כשרובים בידיהם – ואז פרצו פנימה, לתוך החשיכה שהיתה מעובה בריח של חומר הנפץ שהתפוצץ. הם נכנסו ושטפו את החדרים באש תת מקלעים, ופרצו החוצה מיד."
מאיר הר ציון מתאר ביומנו את הדקות הראשונות לאחר שביצעו את שהוטל עליהם.
"מכיוון הבתים העליונים נשמעות צעקות נוראות "אדבחום", "אדבחו על יהוד"… הדם קופא בעורקים. אנחנו נצמדים לטרסה ומנסים לחמוק, הצעקות רודפות אותנו מכל עבר. אנו ממטירים אש…"[iv] וממשיך בתיאור גם כוכבא:
"זה היה מן גיא לא עמוק. התחלנו לנוע מערבה ולפתע הגיעה כיתת כוננות של הליגיון הערבי או מפקדי ליגיון. השטח היה מואר כבאור יום. משום מה הם הלכו בשורה עורפית. המרחק בינינו לבינם היה לכל היותר עשרה מטרים. פתחנו באש ראשונים. מי מהם שיכול היה לברוח, ברח. קצ'ה לקח מאחד ההרוגים את אקדח הפראבלום שלו שהיה חרוט עליו צלב קרס."
באחד מהראיונות מספר קצ'ה על אותם רגעים:
"ואז פתאום ראינו קבוצה של לוחמים ירדנים רצים עם מפקד בראשם., המפקד עם אקדח. ראינו על הרקע של השלג שהוא עוצר ומושיט יד קדימה ויורה… אז אמרתי למאיר: 'בפעם הבאה שהם יעצרו, אנחנו מתמקדים על המפקד. אם נפגע במפקד, החיילים שלו לא יסתערו בלעדיו. הם יקחו אותו ויברחו'. אבל הם לא עשו ככה. הם ברחו בלי לקחת אותו. הם השאירו אותו ככה. אז אני רצתי אליו. לקחתי את האקדח שעליו סמל הנאצים. נשר עם צלב קרס. זה ירדני שקיבל את זה מגרמני. אתם יודעים מה זה אומר לנו.."
את סיומה המוצלח של הפעולה מתאר מאיר הר ציון ביומנו כך:
"השאגות המחרידות הולכות ומתרחקות, הולכות ונחלשות. הפעולה נסתיימה. עתה עלינו לסגת במהירות המקסימלית, מרץ חדש מוזרם. שמחה ענקית מציפה אותנו. הצלחנו. בצענו!… איננו חוששים עכשיו משום דבר. הטומים מוכנים, אנחנו עוברים זקופי קומה בין הבתים. יעז מישהו להפריע בעדנו! כל כך קלה היא הדרך עכשיו. קילומטר רודף קילומטר. שעה רודפת שעה. הנה שני הכפרים. אני מורה לפתוח את הנצרות, וכך אנו צועדים במהירות על הדרך המוארת באור הירח מוכנים לשכנע כל אויב במהירות וביעילות. שעה 04:30 בבוקר. המטרים האחרונים…"
ב"ה, היום, משזכינו לשוב אל חברון והריה ולראותה מיושבת ביהודים (עדיין בחלק קטן בלבד…), כאשר המוני יהודים מגיעים אליה בכל שעות היום והלילה ובכל מזג האויר, אנו מתפללים לה' שיאזרנו בגבורה ועוז ונמשיך ביתר שאת בגאולתה וישובה של עיר האבות בשלמותה.
[i] בכתיבת סיפור מבצע 'כפפות משי' – פעולת חברון נעזרנו בספרים הבאים:
אבישר ע' (עורך), ספר חברון, הוצ' כתר ירושלים 1970, עמ' 391 – 393
גבעתי מ', ויהי מה, מאיר הר ציון – חייו ופועלו, הוצ' כנרת – זמורה – דביר ישראל התשע"ט, עמ' 229 – 241
גץ י', קופלד ד' (עורך),כפפות משי – פעולת חברון, הוצ' מרכז סיור ולימוד סוסיא, כסלו תש"ף
הר ציון מ', פרקי יומן, הוצ' לוין אפשטיין בע"מ, תל אביב 1969
[ii] פעולת קיביה היתה פעולת תגמול שבוצעה ע"י כוח בפיקודו של אריק שרון בעקבות הרצח המזעזע של בני משפחת קניאס ביהוד באוקטובר 1953. בפעולה זו נהרגו 69 ערבים. על אף התגבות מבית ומחוץ, פעולה זו גרמה לתקופת שקט ארוכה יחסית באותה העת.
[iv] תוך כדי ההתקדמות בין הבתים והיציאה מהעיר חברון, שמו לב הלוחמים כי חברם לנשק, איתן, נעלם. הם החלו לצעוק ולקרוא לו, אך נותרו ללא תגובה ואות חיים, ובעיקר עם חשש שמא נחטף טו נהרג. פיצוץ רימון שנשמע לפתע סימן להם את הדרך אליו. הוא נמצא עומד קפוא על מקומו, כשבידו נשק עם מעצור ולרגליו ערבי הרוג. חבריו עזרו לו להתחיל לנוע ולצאת מההלם. כעבור זמן מה כבר צעד איתם במהירות חזרה לעבר השטח שבשליטה ישראלית.
