- "הַרְנִינוּ גוֹיִם עַמּוֹ כִּי דַם עֲבָדָיו יִקּוֹם וְנָקָם יָשִׁיב לְצָרָיו וְכִפֶּר אַדְמָתוֹ עַמּוֹ." [i]
"בתגובה על רצח חיילים ישראליים בבית גוברין, פרצה חוליה בת 4 אנשים לפרברי חברון, הרגה ארבעה ערבים ולקחה אקדח כשלל, בעשותה דרך של 42 ק"מ בליל שלג, והחוליה חזרה בשלום." (יומן מאיר הר ציון)
שנות החמישים במדינת ישראל הצעירה היו שנים קשות. כנופיות טרור של מחבלים, שהסתננו מגבול ירדן ומצרים הטילו פחד ואימה על תושבי ישראל. לעיתים היו הפיגועים לאורך הגבול ולעיתים אף בעומק המדינה.
לאחר חודשיים של שקט יחסי בגבול עם ירדן ( כנראה בשל פעולת קיביה[ii] ובשל החורף הקשה) נרצחו ביום עשרה בטבת תשי"ד (16 דצמבר 1953) שני חיילי צה"ל – סג"מ יצחק ילון הי"ד, קצין בחיל האויר, ורב"ט אבנר ספיר סיפיה הי"ד, לוחם חיל הרגלים, בעת שהיו בסדרת אימונים באזור בית גוברין. שני החיילים שניווטו באיזור הגבול נורו בגבם מן המארב. כלי הנשק האישיים שלהם נלקחו מהם וגופותיהם חוללו. עקבות הרוצחים הובילו לכפר אידנה בפאתיה המערביים של העיר חברון.
בעקבות הרצח הקשה הוחלט בצבא לצאת לפעולת תגמול. הפיקוד הצה"לי לא הסתפק בחיסול רופא ליגיון ליד בריכות שלמה ובמארב באיזור בית לחם. גנדי הוציא אז מברק על יציאה למבצע 'כפפות משי'. מטרתו של המבצע היתה הן לשמש כתגובה על רצח שני החיילים והן לאותת לירדנים כי אם לא ימנעו מחוליות פדאיון להסתנן לשטח ישראל, תתקוף ישראל חזרה גם במקומות בעומק השטח 'שלהם'. פקודת המבצע היא פגיעה באנשי ליגיון ומפקדיו בתוככי העיר חברון וסביבתה.
מאיר הר ציון קיבל את הפיקוד על 'פעולת חברון' ואיתו יצאו עוד שלושה מלוחמי יחידה 101 – גיא כוכבא, איתן בן טוב ושמעון כהנר (קצ'ה). הפעולה תוכננה והוגבלה בזמן, ובלשונו של מאיר הר ציון "ההוראה היא כי אם לא נגיע לכלל ביצוע עד שעה שתים עשרה ורבע, אנו חוזרים..".
בעיתון הצבאי 'במחנה', מתאר רענן לוריא את ההכנות והתחושות לקראת המבצע הנועז:
"ברגע שאמר מאיר את המילה 'חברון', הציץ אלכסונית לעבר קצ'ה. הבחור בעל רעמת השיער הבלונדיני והעיניים התכולות, הקרובות במקצת זו לזו, לא הניד עפעף – אבל וריד כחול בלט לפתע על הרקה הימנית. הוא צנחן, הוא לוחם…. הכנסת רגשות לענין רק תסרבל את יעילות הביצוע. זה שפורעי חברון גררו את בן דודו בתרפ"ט והלמו בו באלות ובעטו בו עד זוב דם, לא מעניין איש בשלב זה. את החשבון נעשה בחברון עצמה…"
ארבעת הצעירים יצאו לדרך, בליל טז טבת התשי"ד, (הלילה שבין ה-21 ל-22 בדצמבר) מחורבת נקר שנמצאת בסמוך לנתיב הל"ה כאשר לפניהם מסע של 42 ק"מ עד שיחזרו חזרה למקום מבטחים. מזג האויר היה קר ביותר. בצפון חברון, 1000 מ' מעל פני הים, נמדדו באותו לילה 0 עד 2- (!) מעלות. כל אחד מבני החבורה נשא על עצמו משקל רב של תחמושת; רובה טומיגאן,[iii] 12 מחסניות כשבכל אחת 28 כדורי עופרת, רימוני יד, לבנות חבלה וכו'.
בתחילה צעדו הארבעה במרץ והתלהבות:
"ירח גדול ועגול מטפס על ההרים. השמים בהירים. אי שם על ההרים מלבין השלג. אנו צועדים עתה במרץ עצום… שעה עוברת, השניה מתחילה להזדחל, אנו צועדים וצועדים.. זהירות. עלינו לעבור בין שני כפרים.. יש לעקוף מעט את הבתים. העייפות מתחילה לתת את אותותיה.."
ואכן, ההליכה הארוכה במעלה הרי חברון בדרך מפותלת וסלעית, בקור הרב, ארכה זמן רב:
"הזמן פעל לרעתם. למרות הליכתם הזריזה, תבעה הדרך הטרשית את שלה: דקות יקרות שבוזבזו על עקיפת סלעים, נחלים שוטפים ושדות אבנים טורדניות… ההליכה איטית יותר הפעם ואילו המאמץ גדול יותר – הם החלו לטפס על שביל צר שהלך והשתפע כלפי מעלה. עוד יותר משנים עשר קילומטרים יש להם עד חברון והדרך הולכת ונעשית גרועה. המשא החל להכביד. תוך שעה קלה היו הולכים ומדדים בשלג בן כמה עשרות ס"מ, שולפים בכבדות רגל אחר רגל… שתים עשרה ורבע ועדיין לא הגיעו למבואות חברון.. "
אפילו בתיאוריו של המפקד האגדי, מאיר הר ציון, על אותן שעות קשות, ניכרים הקושי והעייפות:
"אנו עוזבים את השביל. עתה מתחיל הסיוט. הרגלים טובעות בשלג עמוק, מטפסות בטרסות זקופות. ההליכה כבדה, קשה. מתקדמים צעד צעד. עייפות קשה מדכאת כל כח רצון, אין כח – פשוטו כמשמעו. אני מביט בפני היתר, מבטם עייף, כבד, אבד הברק מהעיניים, אבדה ההתלהבות. פניהם אומרות – די, מספיק, כבר עשינו דיינו הלילה. אי אפשר יותר… ושוב העקשנות חסרת ההיגיון…אנחנו מבצעים, מבצעים למרות כל הפיתויים, ההרגשות המשברים, מבצעים – וחסל. בלי לברר לעצמנו ברגע זה למה ומדוע ואיך אנחנו עושים זאת. ושוב אנחנו צועדים קדימה. הנה בתי העיר. בתים גדולים, בני קומותיים, מתרוממים מתוך מעטה השלג…"
בשעת לילה מאוחרת וקפואה מגיעים הארבעה אל האיזור בו אמורה היתה להתבצע הפעולה שלהם:
"לבסוף גילו, לאחר חיפוש קצר, את יעדם. היה זה בית אבן גדול, בעל דלת ברזל. ההרגשה של ארבעת הבחורים שהיתה עד כה הרגשה של התרוממות רוח, הפכה להרגשת 'תכלית'. כוכבא ואיתן תפסו עמדות חיפוי. מאיר וקצ'ה ניגשו לדלת, תלו עליה מטען פריצה והדליקו את הפתיל. לפתע התחלק המטען על דלת הברזל והתפוצץ על המפתן בקול שאון, כשהוא מקים ענני שלג צחור, שהתרוממו מעלה – מעלה. מיד נכבה האור בבית, ואילו בבתים האחרים החלו להידלק אורות. מאיר ניגש מיד ותלה שנית מטען פריצה – והפעם נפרצה הדלת. שני הפורצים הספיקו עוד לראות תושבים מתחילים להגיח מבתיהם כשרובים בידיהם – ואז פרצו פנימה, לתוך החשיכה שהיתה מעובה בריח של חומר הנפץ שהתפוצץ. הם נכנסו ושטפו את החדרים באש תת מקלעים, ופרצו החוצה מיד."
מאיר הר ציון מתאר ביומנו את הדקות הראשונות לאחר שביצעו את שהוטל עליהם.
"מכיוון הבתים העליונים נשמעות צעקות נוראות "אדבחום", "אדבחו על יהוד"… הדם קופא בעורקים. אנחנו נצמדים לטרסה ומנסים לחמוק, הצעקות רודפות אותנו מכל עבר. אנו ממטירים אש…"[iv]
וממשיך בתיאור גם כוכבא:
"זה היה מן גיא לא עמוק. התחלנו לנוע מערבה ולפתע הגיעה כיתת כוננות של הליגיון הערבי או מפקדי ליגיון. השטח היה מואר כבאור יום. משום מה הם הלכו בשורה עורפית. המרחק בינינו לבינם היה לכל היותר עשרה מטרים. פתחנו באש ראשונים. מי מהם שיכול היה לברוח, ברח. קצ'ה לקח מאחד ההרוגים את אקדח הפראבלום שלו שהיה חרוט עליו צלב קרס."
באחד מהראיונות מספר קצ'ה על אותם רגעים:
"ואז פתאום ראינו קבוצה של לוחמים ירדנים רצים עם מפקד בראשם., המפקד עם אקדח. ראינו על הרקע של השלג שהוא עוצר ומושיט יד קדימה ויורה… אז אמרתי למאיר: 'בפעם הבאה שהם יעצרו, אנחנו מתמקדים על המפקד. אם נפגע במפקד, החיילים שלו לא יסתערו בלעדיו. הם יקחו אותו ויברחו'. אבל הם לא עשו ככה. הם ברחו בלי לקחת אותו. הם השאירו אותו ככה. אז אני רצתי אליו. לקחתי את האקדח שעליו סמל הנאצים. נשר עם צלב קרס. זה ירדני שקיבל את זה מגרמני. אתם יודעים מה זה אומר לנו.."
את סיומה המוצלח של הפעולה מתאר מאיר הר ציון ביומנו כך:
"השאגות המחרידות הולכות ומתרחקות, הולכות ונחלשות. הפעולה נסתיימה. עתה עלינו לסגת במהירות המקסימלית, מרץ חדש מוזרם. שמחה ענקית מציפה אותנו. הצלחנו. בצענו!… איננו חוששים עכשיו משום דבר. הטומים מוכנים, אנחנו עוברים זקופי קומה בין הבתים. יעז מישהו להפריע בעדנו! כל כך קלה היא הדרך עכשיו. קילומטר רודף קילומטר. שעה רודפת שעה. הנה שני הכפרים. אני מורה לפתוח את הנצרות, וכך אנו צועדים במהירות על הדרך המוארת באור הירח מוכנים לשכנע כל אויב במהירות וביעילות. שעה 04:30 בבוקר. המטרים האחרונים…"
ב"ה, היום, משזכינו לשוב אל חברון והריה ולראותה מיושבת ביהודים (עדיין בחלק קטן בלבד…), כאשר המוני יהודים מגיעים אליה בכל שעות היום והלילה ובכל מזג האויר, אנו מתפללים לה' שיאזרנו בגבורה ועוז ונמשיך ביתר שאת בגאולתה וישובה של עיר האבות בשלמותה.
[i] בכתיבת סיפור מבצע 'כפפות משי' – פעולת חברון נעזרנו בספרים הבאים:
- אבישר ע' (עורך), ספר חברון, הוצ' כתר ירושלים 1970, עמ' 391 – 393
- גבעתי מ', ויהי מה, מאיר הר ציון – חייו ופועלו, הוצ' כנרת – זמורה – דביר ישראל התשע"ט, עמ' 229 – 241
- גץ י', קופלד ד' (עורך),כפפות משי – פעולת חברון, הוצ' מרכז סיור ולימוד סוסיא, כסלו תש"ף
הר ציון מ', פרקי יומן, הוצ' לוין אפשטיין בע"מ, תל אביב 1969
[ii] פעולת קיביה היתה פעולת תגמול שבוצעה ע"י כוח בפיקודו של אריק שרון בעקבות הרצח המזעזע של בני משפחת קניאס ביהוד באוקטובר 1953. בפעולה זו נהרגו 69 ערבים. על אף התגבות מבית ומחוץ, פעולה זו גרמה לתקופת שקט ארוכה יחסית באותה העת.
[iii] תת מקלע בו השתמשו לוחמי יחידה 101
[iv] תוך כדי ההתקדמות בין הבתים והיציאה מהעיר חברון, שמו לב הלוחמים כי חברם לנשק, איתן, נעלם. הם החלו לצעוק ולקרוא לו, אך נותרו ללא תגובה ואות חיים, ובעיקר עם חשש שמא נחטף טו נהרג. פיצוץ רימון שנשמע לפתע סימן להם את הדרך אליו. הוא נמצא עומד קפוא על מקומו, כשבידו נשק עם מעצור ולרגליו ערבי הרוג. חבריו עזרו לו להתחיל לנוע ולצאת מההלם. כעבור זמן מה כבר צעד איתם במהירות חזרה לעבר השטח שבשליטה ישראלית.