בלילה שבין שלישי לרביעי, מוצאי יום כ"ז ניסן, יום השואה של שנת תשל"ט (1979), נכנסה קבוצת נשים וילדים בהנהגתה של הרבנית מרים לוינגר ע"ה לבנין 'בית הדסה' הנטוש בחברון, בנין יהודי יחידי בעיר חברון. מסירות נפשן ליישב את המקום פתחה את הדרך לחידוש ההתיישבות היהודית בעיר.
כחודש וחצי לפני פטירתה של הרבנית מרים לוינגר ע"ה, נשאלה ע"י הרבנית ימימה מזרחי, בראיון בסלון ביתה בשכונת אברהם אבינו בחברון, כיצד זה אישה צעירה עם ילדים, הולכת ומתיישבת בחברון, ללא תנאים, במציאות כל כך לא פשוטה?
הרבנית לוינגר השיבה בכאב:
"בני משפחתי במונקאטש נלקחו למחנות ולתאי הגזים. אחרי המלחמה בני המשפחה שניצלו באו לאמריקה ונעזרו בהורים שלי, ישנו אצלנו, עד שהסתדרו. אני ראיתי את שברי בני אדם האלה, ואמרתי לעצמי איך זה קרה? למה אנחנו הגענו לדבר הזה?
"תורת הרב קוק זה סביב ארץ ישראל. היה לו ויכוח בשנות השלושים כשהתחיל להיות לא טוב, הרב קוק אמר: "תלכו לארץ ישראל". ז'בוטינסקי הסתובב באירופה משנת 1935 – 1938 והזהיר את היהודים: "תברחו, הגויים הולכים להשמיד אתכם". וגם טרוצקי, עוד בשנות העשרים, אמר – "במלחמה הבאה, הגויים יקברו את היהודים באירופה…".
פעם היה פה זקן מביאלסטוק, שבא לבקר אותי, ואמר: "אני זוכר שז'בוטינסקי בא לביאלסטוק לפני המלחמה, דיבר בגן ציבורי לפני עשרת אלפים איש, ואמר להם – תברחו, הגויים הולכים להשמיד אתכם. וכולם צעקו לו בוז וזרקו עליו אבנים."
בכל מקום שז'בוטינסקי היה הולך היו צועקים לו בוז. שמו לו דלת מעל הראש כדי שהאבנים לא יפגעו בו.
הרב קוק אמר: "עכשיו זה שלב שמתקרבת הגאולה – צריך לבוא לארץ ישראל". זה דברים פשוטים. שתים ושתיים זה ארבע…"
במרחק 42 שנה מאותו לילה היסטורי נדמה כי קריאתו של הראי"ה קוק "צריך לבוא לארץ ישראל" המשיכה להדהד באוזניה של הרבנית לוינגר ע"ה. צריך לבוא לארץ ישראל, צריך לעלות לארץ, צריך לבוא לליל סדר ראשון בחברון, צריך להקים את קרית ארבע וכעת צריך לשוב וליישב את עיר האבות.
הלילה בו נכנסו הנשים לבית הדסה שינה את מציאות החיים היהודיים בחברון. הלילה ההוא שינה מציאות של דורות שהיו ולדורות שיבואו…
דורות שחלמו על חיים יהודיים במדינה יהודית, לא בגיטאות, לא נתונים לחסדי שלטון זר כזה או אחר, ללא פחד ומורא, חיים עם גאון לאומי.
ודורות שבזכות אותו הלילה יקיימו פה חיים שכאלה, רבבות שיגיעו בטבעיות להתפלל בקברי אבות, דורות של ילדים שיגדלו לתוך מציאות חיים יהודית שוקקת בעיר חברון, ללא פחד גלותי.
כניסת הנשים והילדים באישון לילה לבנין 'בית הדסה' המוקף בערבים, החיים החלוציים במסירות נפש למשך חודשים ארוכים בקומת המרתף של הבנין בתנאים קשים ומאתגרים, הם לנו שיעור וסמל לאהבת ארץ ישראל ולחיבור החיים של עם ישראל אליה, דבקות במטרה ומסירות בדורנו.
סיפור כניסת הנשים ל'בית הדסה'
בשנת תשל"א (1971), שלוש שנים אחרי ליל הסדר הראשון במלון 'פארק' בחברון ומגורים בבנין הממשל הצבאי בעיר, הוקמה בהחלטת ממשלה קרית ארבע. משפחות המתנחלים הראשונים התיישבו בקריה ההולכת ונבנית יחד עם משפחות נוספות מכל רחבי הארץ שנענו לקריאה לבוא ולהתיישב בחברון. קרית ארבע תוכננה לגדול ולהתרחב, אולם כעבור מספר שנים, בעקבות הסכמי 'קמפ דייוויד' הוקפאו כל תוכניות הבניה במקום.
בעקבות ההקפאה התקיימה ישיבה סוערת של תושבי הקריה, שנמשכה שעות אל תוך הלילה בבית משפחת לוינגר. הרבנית מרים, אשר האזינה לדוברים, התרשמה עמוקות מדבריו של ברוך נחשון, שאמר כי 'כל הדברים הללו קורים לנו כיוון שוויתרנו על ההתיישבות בשדה המכפלה.' באותו רגע נבט בה הרעיון להתיישב בתוך חברון, אך דווקא בקבוצה שתמנה נשים וילדים בלבד, וכך יגברו סיכויי הצלחתה.
הרבנית מרים וחברותיה גייסו נשים נוספות, ובסיוע תושבי הקריה, ימים מספר לאחר ההודעה על הקפאת הבניה, בכח' ניסן תשל"ט, באישון לילה, יצאה מקרית ארבע משאית ועליה קבוצה של כעשר נשים וילדיהן אל בניין בית הדסה הנטוש בחברון. המשאית חנתה ברחוב שמאחורי בנין בית הדסה ובשקט, בלי להעיר ולעורר… טיפסו הנשים וילדיהן על הסולם שהוצב במקום ונכנסו לקומת המסד של הבנין הריק. עם שחר, משנתגלו על ידי החיילים במקום, הכריזו על כוונתם להישאר ולחדש את ההתיישבות היהודית בלב חברון. הצבא החליט לאפשר לקבוצה להישאר בבניין בתנאי מצור, לפיהם לא יוכלו להיכנס אנשים נוספים למקום, לא תותר הכנסת ציוד, ומי שיצא מן המקום לא יוכל לשוב אליו. הנשים החליטו להישאר. חודשים ארוכים הן חיו בתנאים קשים, במבנה פרוץ ללא חלונות, ללא מים זורמים, ללא חשמל וללא מסגרות לילדים. כעבור כחצי שנה הוחלט לאפשר לבני זוגן להצטרף אליהן.
כשנה לאחר כניסתן לבניין, בליל שבת פרשת אמור, ערב ל"ג בעומר, אירעה התקפת מחבלים בפתח בית הדסה, התקפה בה נהרגו שישה בחורים ונפצעו כחמישה עשר בחורים נוספים. האירוע הקשה, אותו ניהלה הרבנית מרים מתוקף מקצועה כאחות, לא החליש את רצונם העז של מרים והרב משה להמשיך בחידוש היישוב בחברון בכל מאודם.
לאחר מאמצים והשתדלות פוליטית מרובה, כתגובה לרצח הנפשע, קיבלה ממשלת ישראל את ההחלטה לאשר את חידוש ההתיישבות בחברון, ואת המשך שיקומם של מבנים יהודיים בעיר.