יראתי מפניו, מפני יום החולין הראשון ב"בית הדסה". היה זה למחרת יום העצמאות כלומר: למעלה משבוע לאחר כניסתנו. הימים הראשונים היו באופן טבעי ביותר ימי התרוממות – הרוח שהגיעה לשיאה ביום העצמאות, ומה הלאה?….
בוקר, קרני שמש ראשונות מפזזות על אבק המזרונים, ציוץ צפרים, צהלת ילדים קטנים, רגלים קטנות יחפות מקפצות בחדווה על רצפת האבנים הגדולות, קולות בוקר נשאים של עיר הומיה ושלוה, ותפילה: מודה אני לפניך…. שהחזרת בי נשמתי.
כך לראות וכך לנשום גם את החולין ב"בית הדסה", והרגלים מרחפות נוגעות ולא נוגעות ברצפה המחוספסת למעין רקוד ספונטאני שאינו זקוק לשום סבה ולשום "תכלית".
כשאדם אוהב, אֵין חולין בחייו.
הגברת זהבה נתיב, מנשות 'בית הדסה' החלוצות
(מתוך: לקט מאמרים, עדויות ותמונות במלאת 50 שנה למאורעות תרפ"ט בחברון,
עורכים – ח. ברנס, ע. ארליך)
