זהו סיפור על אנשים צעירים
שחשו בגדולתו של הרגע
וידעו לעשות את הצעד הנכון

אמצע הקיץ. שמש לוהטת תלויה בשמים בהירים, שולחת קרני חום. חמסין ומחנק. מעל ירוקת הביצות המכסות את אדמת עמק יזרעאל נישא ענן של יתושים. הענן נע מביצה לביצה, ונושא עמו את הקדחת הנוראה, קיללת העמק.
לפתע מוחרד השקט. מרחוק נשמעת דהרת סוס. עד מהרה מתגלים הסוס ורוכבו. ללא דרך רץ לו הסוס במרחבים, ומכאן אל הביצה. הסוס מפלס לו דרך בביצה. הרוכב שעל גבו יושב זקוף. שיער ראשו הארוך מתעופף ברוח ועיניו החדות נעוצות במרחקים.
זמן רב עושים הרוכב וסוסו בסבך הביצה. וכאשר לבסוף הם יוצאים מהשטח המסוכן, הם מגיעים לשדה קוצים. הקוצים החדים, שקומתם קומת אדם, ננעצים בבשר החי ללא רחם.
עצור! – הרוכב מושך ברסן בהמתו ממושבו על גב הסוס, ומתבונן בשממה שמסביב. לעל מלוא העין אין נראית אך נקודת יישוב אחת.
"אקח לי כמה מקוצים החדים למזכרת – חושב הרוכב לעצמו – הן לא ירחק היום והעמק השומם הזה יתכסה יישובים פורחים ואיש לא יאמין לי כי אי פעם צמחו כאן קוצים שגובה אדם להם". ואגב כך מוציא האיש מחגורתו סכין הנתונה נרתיק של עור, וקוטם את ראש אחד הקוצים. בזהירות הוא מכניסו לתרמילו למשמרת, וממשיך בדרכו".

ואנחנו שלא ראינו אותו קוץ שנקטף לעדות, האם נוכל להאמין, היום, כשאנו צופים על מרחבי עמק יזרעאל, והוא כולו תשבץ של שדות ויישובים, כי עוד לפני 120 שנה היה כל המראה הזה רק מראה חלום ברוחו של איש בעל דמיון?
יהושע חנקין, הוא הרוכב הבודד, לא בעל דמיונות היה ולא שוגה בחלומות; אדרבה, דווקא הוא ושכמותו, "הראשונים" , נמצאה בהם הראייה העמוקה יחידת הסגולה, תכונתם של "עושי-ההיסטוריה", שמכוחה מה שנחשב עד אז בעיני דורות רבים כחלום, כבל מציאות החלום.

הקרן הקיימת רוכשת את אדמת העמק
א. רופין מספר:
בימי המלחמה וגם בשנתיים הראשונות אחרי המלחמה, אסר החוק על קניית הקרקעות. לאחר שהונהג שלטון אזרחי, בנציבותו של הרברט סמואל, בשנת 1920, הותרה קניית הקרקעות. שוב עמד חנקין על משמרתו וחתם חוזה זמני על קניית 70,000 דונאם. כמחצית הקרקע (נהלל, גניגר, נצרת) היתה אדמת-בעל, ועלתה 3 לא"י הדונאם, המחצית השנייה (נוריס) היתה מקצתה אדמת-שלחין, ועלתה 6.5 לא"י הדונאם. הקנייה כולה עלתה ל300,000 לא"י לערך, והיה צריך לפרעה מייד עם קבלת הקרקע. כשבא חנקין אלי עם חוזה זה, הודעתי לו, שלפי מצבה הכספי של ההסתדרות הציונית ומוסדותיה, קנייה זו מן הנמנעות היא לחלוטין. חנקין הוכיח וחזר והוכיח את חשיבותה של קנייה זו, אף אני הודיתי שכאן ניתנה בפעם הראשונה האפשרות להתחיל בהתיישבות בקנה מידה גדול על פני שטח רחב ידיים שלא היה לנו כמוהו מעולם, אבל לא ראיתי דרך להשגת הסכום העצום הדרוש לקנייה. שיחתנו נמשכה שעות מרובות ונראה כאילו נסתיימה ללא תוצאה, אבל סוף סוף הודעתי לחנקין שאשתדל לעניין את הקרן הקיימת לישראל בקנייה זו, אם אפשר יהיה לשלם את הכסף בעשרה שיעורים שנתיים. הצעה זו נראתה אז דמיונית, כי מעולם לא אירע עוד לפני כן, שערבי ימכור קרקע בתשלומים לשיעורים. גם חנקין היה מסופק מאוד אם אפשר ללכת בדרך זו, אבל אמר לנסות, ובאמת, הצליח לקבל מידי בעלי הקרקע חוזה ברירה, שעל פיו ישולם המחיר – אמנם לא בעשרה שיעורים שנתיים אלא בשישה. את הקרן הקיימת לישראל בא"י ייצג אז ועד שחבריו היו ה"ה אוסישקין, אטינגר ואני (רופין). ועד זה הסכים לעצם הקנייה והעביר את החלטתו לאישור הדירקטוריון של הקרן הקיימת לישראל, שמקום מושבה בהאג הולנד.

כך השולמה בשנת 1921 ע"י הקרן הקיימת, קניית 70,000 דונאם מאדמות העמק: תל-עדש, הלא הוא תל-עדשים, מעלול, הלא היא נהלל, וגוש נוריס, ששינה שמו לגוש חרוד.
בסך הכל, היו באמצע שנות העשרים למאה, בידיים יהודיות, ובעצם בידי הקרן הקיימת לישראל, 200,000 דונאם בערך, שהם כשני שלישים של העמק כולו.
הבשורה על דבר הקנייה עוררה התלהבות גדולה ברחבי העולם היהודי. שותפים לשמחה היו מאות פועלים חקלאיים, בני העליות השנייה והשלישית, אשר המתינו שנים ארוכות לתורם לעלות להתיישבות, וכבר באותה שנה עצמה, החלה ההתיישבות באדמות העמק, שנגאלו מבעלות זרים, אך עוד ציפו לגאולתן ממארת הביצות והשממה.
נהלל, בכור מושבי העובדים בארץ, היה הראשון שעלה על הקרקע. את פני הבאים הקביל בדווי זקן, שהצביע על החורבות במקום והזהירם מגורל זהה. כשנשאל מדוע אי אפשר לחיות במקום הזה, השיב כי המים כאן רעים ומי ששותה מהם צבה ביטנו והוא מת מקץ שלושה ימים. גם חוות דעתו השלילית של הרופא שביקר במקום לא שכנעה את הנהללים לנטוש את מקומם.
בעת ובעונה אחת עם עליית נהלל, נטו אוהליהם לרגלי הגלבוע מייסדי עין-חרוד. כמקום ליישובם בחרו את המעיין העתיק, זירת הקרב בין גדעון למדיינים, המפכה לו בצלע ההר. לאחר שנים מספר העתיקו מושבם לגבעת קומי, מקומם הנוכחי. לא ארעו הימים ושכנתה של עין-חרוד, תל יוסף, עלתה על אדמתה, והיא מצבה חיה לזכרו של יוסף טרומפלדור.
הפעולה הראשונה היתה ייבוש הביצות, בעזרתה של הקרן הקיימת. הקדחת הממארת, שהפילה קרבנות מבין הראשונים, נעלמה, ובמקום הביצה נחשפה קרקע עידית, יפה לגידולי תבואות. מרחבי העמק שבו והיו לארץ מיזרע ומטעים.
אל ראשוני היישובים נוספה עד מהרה שרשרת של יישובי עובדים. קבוצות, קיבוצים ומושבים חדשים צצו ושיגשגו, והם משנים את פני העמק לבלי הכר. רצף זה של יישובים עבריים, לראשונה בתולדות ההתיישבות החדשה, היה לעובדה שהפעימה רבים בארץ ובגולה.
שנים רבות לאחר שהחל יישוב העמק הוא הוסיף לשמש מקור השראה וגאווה לנושאי המפעל החלוצי.