הרחיבי

עוז הלב של כלב

מתוך הספר "מעט מן האור" לספר במדבר

וַיַּעֲלוּ בַנֶּגֶב, וַיָּבֹא עַד חֶבְרוֹן (במדבר י"ג, כ"ב).

'ויבואו' (בלשון רבים) מבעי ליה (היה צריך לומר)?

אמר רבא: מלמד שפירש כלב מעצת מרגלים והלך ונשתטח על קברי אבות.

אמר להן: אבותי, בקשו עלי רחמים שאנצל מעצת מרגלים (סוטה ל"ד ע"ב).

***

לאחר הטבח הנורא של קהילת חברון במאורעות תרפ"ט, שררה אווירת נכאים גם בקרב נאמני ארץ ישראל. אחד היה מרן הראי"ה קוק זצ"ל שלא ידע רפיון ידיים מהו, ולא חדל מלעורר את עם ישראל לבנות את חברון מהריסותיה, כנקמה ונחמה לדם השפוך.

על עמדתו הנחרצת של הרב ביחס לחברון, נביא בזה שלוש עדויות:

א. בספרו 'מועדי ראי"ה' מספר מו"ר הרב נריה זצ"ל על שמחת תורה בשנת תר"צ בישיבת מרכז הרב, כחודשיים לאחר מאורעות תרפ"ט, וכה דבריו:

רב היה הדיכאון בישיבה, והתלמידים שאלו זה את זה כיצד ישירו וכיצד ירקדו, והנה נכנס הרב למעגל ההקפה הראשונה ופתח וקרא בסערת קודש: "הרנינו גויים עמו כי דם עבדיו יקום, ונקם ישיב לצריו וכפר אדמתו עמו" (דברים ל"ב, מ"ג). דמעות פרצו מעיני הציבור, ומיד התלכד סביב הרב מעגל איתנים והפה התרונן בשיר ומנגינה חדשה: "הרנינו גויים עמו".

 

"אל תטיפו לנו מוסר!"

ב. הרב זצ"ל לא מחל ולא סלח לשלטון הבריטי ששיתף פעולה עם הפורעים הערבים, ובמיוחד לצ'ארלס לוק, מזכיר ממשלת המנדט, שהיה אחראי למדיניות נפשעת זו.

בספרו על הראי"ה קוק, 'מלאכים כבני אדם', מספר ר' שמחה רז:

בעת קבלת פנים רשמית שערכה ממשלת המנדט באותם ימים לנכבדי הישוב היהודי, הושיט צ'ארלס לוק את ידו לרב לברכת שלום, אך הרב סירב ללחוץ את ידו ואמר בקול תקיף: 'איני לוחץ יד המגואלת בדם יהודים!'.

באותה פגישה קרא לוק לעבר הרב: 'אתם היהודים הגנו על עצמכם אך אל תתקפו'. השיב לו הרב: 'אתם שעוברים על 'לא תרצח' אל תטיפו לנו מוסר. "הבא להרגך השכם להורגו"'.

עמדה גאה זו עשתה רושם כביר בכל העולם היהודי, והסופר אביגדור המאירי אמר בהתרגשות: 'לולא איש אחד יחיד ומיוחד, שעמד על משמר כבודנו הלאומי והאנושי – כי אז היינו קורעים קריעה גם על מות כבודנו!'.

ג. מעל לכל פעל הרב בעצמו ודרבן אחרים ליישוב חברון מחדש, ובעצרת זיכרון שנערכה לקדושי חברון במלאת חצי שנה למאורעות תרפ"ט נשא את מסתו הגדולה "עיר האבות" (מאמרי הראי"ה עמ' 461), ובה פתח ואמר:

אם אנו עושים את האזכרה הזאת, הרי מטרתה להביא את הזיכרון הזה והרגשות התוססים בלבנו גם לידי פעולה מעשית: לשם בניין חברון והקמת הריסותיה.

ואת דבריו חתם במילים נוקבות:

מי שמרפה את ידי הבונים בטענות של בלימה, מי שלועג ואומר: "מה היהודים האומללים האלה עושים?!", מי שאינו עוזר להקמת חברון – הוא שולח יד בשורשיות של אומתנו ועתיד הוא ליתן את הדין! אם פושעים ורשעים גמלו לנו רעה תחת טובה, אין לנו אלא תשובה ניצחת: חברון היהודית תשוב ותיבנה אי"ה לכבוד ולתפארת!

 

כָּלֵב – כמקור השראה

עומדים אנו משתאים נוכח עוז רוחו של הרב זצ"ל ותוהים, ממי נטל את ההשראה לדבקות הבלתי מתפשרת בעיר האבות?

אך הנה הרב עצמו מגלה לנו בדבריו באותה אזכרה מי הדמות שעמדה לנגד עיניו בדברו על חברון, וכה דבריו:

המהות של חברון היא ההתחזקות וההתעוררות בכוח של נצח ישראל.

כשהמרגלים הוציאו את דיבת הארץ והמסו את לב דור המדבר מלבוא לרשת את הארץ אשר נתן להם ה', היה כלב, היהודי העז, מחזק את העם ואומר: "עלה נעלה וירשנו אתה, כי יכול נוכל לה!" (י"ג, ל') ומשום כך נפלה חברון בחלקו.

גם אחרי שכלב ראה בעיניו דור של התנוונות, דור המדבר, בקלקלתם ובנפילתם – "ויכום ויכתום עד החרמה" (י"ד, מ"ה) – לא נפל ברוחו, ואמר: "עודני היום חזק כאשר ביום שלח אותי משה, ככוחי אז וככוחי עתה, למלחמה ולצאת ולבוא" (יהושע י"ד, יא).

ההרגשה הזאת מתעוררת בנו כשאנו חושבים על חברון.

ובכן עוז הלב של כלב הוא שעומד לנגד עיני הרב מדי דברו בחברון.

הבה נתבונן היטב בדברי הרב, המעלה על נס שני ממדים בגבורתו של כלב:

הממד האחד, הידוע לכל, מתגלה בעמדת הגבורה של כלב העומד כנגד כל אחיו המרגלים, וקריאתו מהדהדת לכל הדורות: עָלֹה נַעֲלֶה וְיָרַשְׁנוּ אֹתָהּ, כִּי יָכוֹל נוּכַל לָהּ!

אך הממד השני, שאולי אף עולה על הראשון, הוא גבורת המסירות וההתמדה הבאה לידי ביטוי בספר יהושע כעבור ארבעים וחמש שנה.

כלב מפרט באזני יהושע את סיפורו האישי:

בֶּן אַרְבָּעִים שָׁנָה אָנֹכִי

בִּשְׁלֹחַ מֹשֶׁה עֶבֶד ה' אֹתִי מִקָּדֵשׁ בַּרְנֵעַ לְרַגֵּל אֶת הָאָרֶץ

וָאָשֵׁב אֹתוֹ דָּבָר כַּאֲשֶׁר עִם לְבָבִי.

וְאַחַי אֲשֶׁר עָלוּ עִמִּי הִמְסִיו אֶת לֵב הָעָם

וְאָנֹכִי מִלֵּאתִי אַחֲרֵי ה' אֱלֹהָי.

וַיִּשָּׁבַע מֹשֶׁה בַּיּוֹם הַהוּא לֵאמֹר:

אִם לֹא הָאָרֶץ אֲשֶׁר דָּרְכָה רַגְלְךָ בָּהּ,

לְךָ תִהְיֶה לְנַחֲלָה וּלְבָנֶיךָ עַד עוֹלָם

כִּי מִלֵּאתָ אַחֲרֵי ה' אֱלֹהָי. 

וְעַתָּה הִנֵּה הֶחֱיָה ה' אוֹתִי כַּאֲשֶׁר דִּבֵּר,

זֶה אַרְבָּעִים וְחָמֵשׁ שָׁנָה מֵאָז דִּבֶּר ה' אֶת הַדָּבָר הַזֶּה אֶל מֹשֶׁה,

אֲשֶׁר הָלַךְ יִשְׂרָאֵל בַּמִּדְבָּר –

וְעַתָּה הִנֵּה אָנֹכִי הַיּוֹם בֶּן חָמֵשׁ וּשְׁמֹנִים שָׁנָה.

עוֹדֶנִּי הַיּוֹם חָזָק כַּאֲשֶׁר בְּיוֹם שְׁלֹחַ אוֹתִי מֹשֶׁה,

כְּכֹחִי אָז וּכְכֹחִי עָתָּה, לַמִּלְחָמָה וְלָצֵאת וְלָבוֹא (יהושע י"ד, ו'-י"א).

כלב אומר כביכול ליהושע:

חבר יקר! אתה, כמנהיג המצוי במחיצתו של משה, אולי חשת פחות את הסבל. אבל אני, חייל פשוט החי במחיצת העם, ראיתי את כל דורי כורה לו קבר בנתיבות המדבר.

יש ודאי הסבורים כי נותרתי זקן – עובר בטל, המהלך כצל ואימת שואת המדבר רודפת אותי.

ובכן, יש לי חדשות לכל המספידים אותי: לא נשברתי ולא נשחקתי. נותרתי חזק כאשר כיום שלוח אותי משה… "כי מלאתי אחרי ה' ", ודברו היה בלִבי כאש תמיד שאינה דועכת.

על כן, אל נא תחוס על שיבתי:

וְעַתָּה תְּנָה לִּי אֶת הָהָר הַזֶּה אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' בַּיּוֹם הַהוּא

כִּי אַתָּה שָׁמַעְתָּ בַיּוֹם הַהוּא כִּי עֲנָקִים שָׁם וְעָרִים גְּדֹלוֹת בְּצֻרוֹת.

אוּלַי ה' אוֹתִי וְהוֹרַשְׁתִּים, כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר ה' (שם, י"א-י"ב).

ויהושע בן נון, המנהיג הדגול, עומד משתאה נוכח עוז רוחו של חברו לנשק, ונותן לו את מבוקשו:

וַיְבָרְכֵהוּ יְהוֹשֻׁעַ, וַיִּתֵּן אֶת חֶבְרוֹן לְכָלֵב בֶּן יְפֻנֶּה לְנַחֲלָה. 

עַל כֵּן הָיְתָה חֶבְרוֹן לְכָלֵב בֶּן יְפֻנֶּה הַקְּנִזִּי לְנַחֲלָה עַד הַיּוֹם הַזֶּה,

יַעַן אֲשֶׁר מִלֵּא אַחֲרֵי ה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל (שם, י"ג-י"ד).

גבורה זו של כלב על שני ממדיה היא ששבתה את לבו של הרב זצ"ל, ואותה הוריש לבנו, ממשיך דרכו, מו"ר הרצי"ה זצ"ל, אשר תמיד ראינוהו כ"איש הקשה כברזל" שאינו נשחק לעולם.

אשרי גיבורי כוח ההולכים בדרכו של כלב ו'פועלים עם אל'!

ואשרי הדור שאלה מורי דרכו לארץ ישראל.

 

חנן פורת

© כל הזכויות שמורות ל'הרחיבי' 2021 
Created by Elilev.me